קוראים לי רד. אני לא שייך לכאן, אבל אני נמצא כאן.
בזמן שכולם עסוקים במי ילחם על לאכול ראשון ובאיזו טריטוריה הם שולטים, אני יושב בחניה מאחורי בית הספר וצופה בזרם.
העולם הוא לא מה שאתם חושבים. הוא הרבה יותר פשוט, והרבה יותר עמוק.
תנשמו. השחור שלי הוא לא חושך, הוא השקט שבו הכל מתחיל…
אני יושב על הבטון הקר של החניה. העולם נע ברעש מחריש אוזניים לידי. אזעקות טילים מפלחות את האוויר, נהגים שחושבים שהם בפורמולה 1 צורחים על הכביש, וצעקות של ילדים מתערבבות בקולות המבוגרים. כולם רצים, כולם ממהרים, כולם רועשים – מנסים לברוח ממשהו או להספיק למשהו…
תראו אותם. ילדים, מבוגרים, כולם עוברים לידי, והעיניים שלהם? הן תקועות במסך הכחול הקטן. הם לא רואים את היין-ויאנג שלי, הם לא שומעים את השקט שמתחת לבלגן, הם לא רואים את המציאות האמיתית שמתרחשת ממש מולם. גם כשהשמיים צועקים, הם מסתכלים למטה.
ואז הם מסתכלים על הנקודה האדומה על המצח שלי. 'איזה קישוט יפה', הם חושבים, וממשיכים לגלול.
הם לא מבינים. הנקודה האדומה שלי היא לא ליופי. היא העין השלישית שלי. בזמן שהמסך הכחול שלהם מראה להם אשליה של עולם, הראייה האדומה שלי מראה לי את האנרגיה האמיתית, את הקשרים שבין הדברים, את השקט שבלב הטירוף. היא מוארת, והמסך שלהם כבוי.
מי מכם באמת רואה את העולם?